עצרי, יש גבול!
ברוב התחומים בחיים צריך לדעת לזהות את הגבול בין האפשרי לבלתי אפשרי. חובה לדעת לזהות עד איפה ניתן למשוך את החבל ומתיי לומר עד כאן. אני יכולה לזהות מצב של תיחום גבולות ברוב התחומים בחיים אבל אתן שלוש דוגמאות בינתיים.
במשרד:
בתור מנהלת מותר לך להיות גם חברה של העובדים. מותר לך לשבת איתם לקפה, להקשיב ולתת עצה במקרה הצורך גם אם זה לא קשור לעבודה. אך את חייבת להכיר את הגבול שבין מנהלת לעובד ולדעת להפריד ביניהם במקרה הצורך. גם אם את בקשר חברי מצוין עם עובד שלך עדיין עלייך להפעיל את מקסימום שיקול הדעת המקצועי והאתיקה המתבקשים כדי להעיר ואפילו יותר במידה ונעשתה טעות. נכון, זה מצב לא הכי נעים מכיוון שכביכול את נהיית "הרעה" בסיפור אך אל תחששי יותר מידי מכיוון שאף אחד לא ידאג להתנהלות תקינה של העסק יותר ממך זו את הרי שהקמת אותו במו ידייך וכמה שיהיה אכפת לעובדים מהעסק לך תמיד יהיה אכפת יותר. דבר שני הוא שעובד/ת שקוראים לעצמם חברים אמורים לקחת אחריות על מעשיהם ומלכתחילה לא להביא אותך למצב בו את מעירה או מטילה קנסות( במקרים חריגים). עסק לא יכול להתקיים ללא משמעת ואתיקה למעשה חיים בכלל לא יכולים להתקיים בלי זה. נכון שהרבה יותר נעים כאשר שוררת הרמוניה בעסק והגיבוש ניכר בכל פינה אך עדיין חיכוכי מעמדות הם חלק מהשגרה הבלתי נמנעת וכאן זה המקום לקחת בביטחון את הסמכות ולהגדיר את הגבול בין מקצוענות לחברות אישית. אפשר וניתן לעבוד תחת שני הכובעים האלו כאשר הכל מוגדר מראש כאשר ידוע בדיוק מה את רוצה שיהיה ומה את לא מוכנה ותמיד חשוב להזכיר שאת אמנם חברה אך לפני הכל את מנהלת ומחובתך להשיג את היעדים שנקבעו גם אם זה אומר להעיר לפעמים ולהטיל את המשמעת היכן שיש צורך.
בעסקים:
תחום נוסף בו יש לדעת לתחום גבולות הוא תחום העסקים. הרבה לפני שאת הולכת לפגוש לקוח פוטנציאלי או משקיע חיצוני אשר מעוניין באחוזים עלייך לעשות חושבים בבית ולהגדיר לעצמך מהו מינימום המחיר אותו את יכולה לתת ללקוח אשר ממנו את לא מורידה יותר שקל.
או מהם מקסימום האחוזים אותם את מוכנה להציע למשקיע וגם כאן לתחום במספרים כדי לא לבצע טעות.אלו דברים שצריכים להיות מוגדרים מראש וההתייחסות כלפיהם היא בנוסח "ייהרג ובל יעבור" מכיוון שברגע שאת פועלת במישור הזה ללא גבולות מוגדרים הכל יכול להתבלגן ולהיכנס לכאוס ופתאום את מגיעה מהפגישה ובדיעבד מגלה שנתת מחיר שאת
לא מרוויחה בכלל או שנתת יותר אחוזים ממה שתכננת. חשוב לדעת שכל סטייה לכיוון פעולות אשר יפגעו בעסק בסופו של דבר זו עבירה כלפי העסק הפרטי שלך שכן אלו פעולות אשר גורמות להפסדים.
בין הבית לחיים הפרטיים:
אם יש תחום שכולנו נופלות בו בדרך זו או אחרת הרי זה בין הבית לעסק. אם איני טועה משאלת הלב של כל מנהלת היא להגיע הביתה בשעה "נורמלית" ולהיות מסוגלת באמת להשאיר את העבודה בעבודה ולא להיגרר איתה הביתה. כי גם אנחנו לא מביאות את הניירת הביתה (מה שגם כן קורה לפעמים...) הרי תמיד ישנן המחשבות על העסקה שעומדת להיחתם או על הדוחות שצריכים להיות מוגשים ודד ליינים למיניהם שלא נותנים מנוח.
לדעתי כאן ההקפדה על הגבולות חשובה יותר מתמיד. נוח לנו "להפיל" על הקרובים שלנו לחץ, עייפות או כל מיני מצבי רוח משתנים בהנחה ש"מי שאוהב אותי יבין" אבל חשוב לדעת שאלו שאוהבים אותנו צריכים לקבל את היחס הטוב ביותר ולכן השתדלי לזכור ברגע שאת נמצאת על מפתן הדלת שהכל יחכה למחר וכאן זה הגבול.
ברוב התחומים בחיים צריך לדעת לזהות את הגבול בין האפשרי לבלתי אפשרי. חובה לדעת לזהות עד איפה ניתן למשוך את החבל ומתיי לומר עד כאן. אני יכולה לזהות מצב של תיחום גבולות ברוב התחומים בחיים אבל אתן שלוש דוגמאות בינתיים.
במשרד:
בתור מנהלת מותר לך להיות גם חברה של העובדים. מותר לך לשבת איתם לקפה, להקשיב ולתת עצה במקרה הצורך גם אם זה לא קשור לעבודה. אך את חייבת להכיר את הגבול שבין מנהלת לעובד ולדעת להפריד ביניהם במקרה הצורך. גם אם את בקשר חברי מצוין עם עובד שלך עדיין עלייך להפעיל את מקסימום שיקול הדעת המקצועי והאתיקה המתבקשים כדי להעיר ואפילו יותר במידה ונעשתה טעות. נכון, זה מצב לא הכי נעים מכיוון שכביכול את נהיית "הרעה" בסיפור אך אל תחששי יותר מידי מכיוון שאף אחד לא ידאג להתנהלות תקינה של העסק יותר ממך זו את הרי שהקמת אותו במו ידייך וכמה שיהיה אכפת לעובדים מהעסק לך תמיד יהיה אכפת יותר. דבר שני הוא שעובד/ת שקוראים לעצמם חברים אמורים לקחת אחריות על מעשיהם ומלכתחילה לא להביא אותך למצב בו את מעירה או מטילה קנסות( במקרים חריגים). עסק לא יכול להתקיים ללא משמעת ואתיקה למעשה חיים בכלל לא יכולים להתקיים בלי זה. נכון שהרבה יותר נעים כאשר שוררת הרמוניה בעסק והגיבוש ניכר בכל פינה אך עדיין חיכוכי מעמדות הם חלק מהשגרה הבלתי נמנעת וכאן זה המקום לקחת בביטחון את הסמכות ולהגדיר את הגבול בין מקצוענות לחברות אישית. אפשר וניתן לעבוד תחת שני הכובעים האלו כאשר הכל מוגדר מראש כאשר ידוע בדיוק מה את רוצה שיהיה ומה את לא מוכנה ותמיד חשוב להזכיר שאת אמנם חברה אך לפני הכל את מנהלת ומחובתך להשיג את היעדים שנקבעו גם אם זה אומר להעיר לפעמים ולהטיל את המשמעת היכן שיש צורך.
בעסקים:
תחום נוסף בו יש לדעת לתחום גבולות הוא תחום העסקים. הרבה לפני שאת הולכת לפגוש לקוח פוטנציאלי או משקיע חיצוני אשר מעוניין באחוזים עלייך לעשות חושבים בבית ולהגדיר לעצמך מהו מינימום המחיר אותו את יכולה לתת ללקוח אשר ממנו את לא מורידה יותר שקל.
או מהם מקסימום האחוזים אותם את מוכנה להציע למשקיע וגם כאן לתחום במספרים כדי לא לבצע טעות.אלו דברים שצריכים להיות מוגדרים מראש וההתייחסות כלפיהם היא בנוסח "ייהרג ובל יעבור" מכיוון שברגע שאת פועלת במישור הזה ללא גבולות מוגדרים הכל יכול להתבלגן ולהיכנס לכאוס ופתאום את מגיעה מהפגישה ובדיעבד מגלה שנתת מחיר שאת
לא מרוויחה בכלל או שנתת יותר אחוזים ממה שתכננת. חשוב לדעת שכל סטייה לכיוון פעולות אשר יפגעו בעסק בסופו של דבר זו עבירה כלפי העסק הפרטי שלך שכן אלו פעולות אשר גורמות להפסדים.
בין הבית לחיים הפרטיים:
אם יש תחום שכולנו נופלות בו בדרך זו או אחרת הרי זה בין הבית לעסק. אם איני טועה משאלת הלב של כל מנהלת היא להגיע הביתה בשעה "נורמלית" ולהיות מסוגלת באמת להשאיר את העבודה בעבודה ולא להיגרר איתה הביתה. כי גם אנחנו לא מביאות את הניירת הביתה (מה שגם כן קורה לפעמים...) הרי תמיד ישנן המחשבות על העסקה שעומדת להיחתם או על הדוחות שצריכים להיות מוגשים ודד ליינים למיניהם שלא נותנים מנוח.
לדעתי כאן ההקפדה על הגבולות חשובה יותר מתמיד. נוח לנו "להפיל" על הקרובים שלנו לחץ, עייפות או כל מיני מצבי רוח משתנים בהנחה ש"מי שאוהב אותי יבין" אבל חשוב לדעת שאלו שאוהבים אותנו צריכים לקבל את היחס הטוב ביותר ולכן השתדלי לזכור ברגע שאת נמצאת על מפתן הדלת שהכל יחכה למחר וכאן זה הגבול.
